פתח דבר
1. לפני בקשה למתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן), שבה נדחתה בקשתם של המבקשים לחשוף בפניהם דין וחשבון שערכה וועדה שמונתה על-ידי חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: חברת החשמל או החברה), לצורך בדיקת תאונת עבודה שהביאה למותו של מיכאל נמירובסקי ז"ל (להלן: המנוח). עוד ביקשו המבקשים - ואף בקשה זו נדחתה - לחשוף בפניהם את הפרוטוקולים המתעדים את דיוני הועדה.
העובדות וההחלטה של בית המשפט קמא
2. המנוח, עובד החברה, קיפח את חייו ביום 31.7.2002 כתוצאה ממכת חשמל שניחתה עליו בעת שעסק בחיבור בניין שאז נבנה לרשת החשמל (להלן: התאונה). הנסיבות שאפפו את התאונה נחקרו בידי מספר גורמים: משטרת ישראל, משרד העבודה והרווחה וכן ועדת בדיקה מטעם חברת החשמל, שהוקמה ביום 6.8.2002 על-פי נוהל פנימי ובהתאם להוראת מנכ"ל החברה (להלן: הועדה או ועדת הבדיקה). המשטרה סיימה את בדיקתה והעבירה את תיק החקירה לפרקליטות מחוז חיפה, שם הוחלט שלא להעמיד את מי מהנחקרים לדין פלילי. החוקר מטעם משרד העבודה והרווחה בדק גם הוא את המקרה והכין אודותיו דין וחשבון. ועדת הבדיקה מטעם חברת החשמל חיברה אף היא דין וחשבון מפורט בדבר נסיבות מותו של המנוח. המבקשים - עיזבון המנוח ובני משפחתו - הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבים 1 - 5 לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ולחילופין, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לצורך ביסוס תביעתם, הם ביקשו לעיין בדו"ח הוועדה ובפרוטוקולים של ישיבותיה, אולם המשיבים 1 - 4 טענו לחיסיון הדו"ח בשל שהוכן מתוך צפי להליך משפטי. על מחלוקת זו נסבה החלטתו של בית המשפט קמא.
3. השאלה המרכזית שעמדה לבחינתו של בית המשפט קמא היא שאלת החיסיון על דו"ח ועדת הבדיקה ועל הפרוטוקולים. בית המשפט בחן את השיקולים המתחרים בענייננו - ההכרה בצורך לאפשר לבעל דין להכין את עצמו לקראת משפט, מחד גיסא, והתכלית של ירידה לחקר האמת והפקת לקחים, מאידך גיסא. את האיזון בין השיקולים הללו ערך בית המשפט קמא תוך יישום ההלכה שנקבעה ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516 (1995) (להלן: פרשת גלעד). שם נקבע, כי על מנת שתעמוד לבעל דין טענת חיסיון, עליו להוכיח כי מדובר במסמך שהמטרה הדומיננטית אשר עמדה ביסוד הכנתו היא הכנה לקראת התדיינות משפטית תלויה ועומדת או צפויה בהסתברות גבוהה (שם, בעמ' 524 - 525). בית המשפט קמא קבע, כי במקרה דנן המטרה הדומיננטית שעמדה ביסוד הקמת הועדה הייתה, אמנם, הכנה לקראת הליך משפטי צפוי. קביעתו זו של בית המשפט באה על אף שדו"ח הוועדה לא הועמד לעיונו "ובשלב זה" - כך כתב - "אין אני מבקש לעיין בו". בית המשפט ציין כי אין די, לצורך חיסוי המסמך, בעובדה שהדו"ח נפתח בהצהרה לפיה המטרה העיקרית בהקמת הוועדה הייתה לאסוף חומר לצורך הכנת הליך משפטי. בית המשפט הטעים כי אין בידו לקבוע אם הצהרה זו "ריקה מתוכן", אך פסק כי "לפחות בשלב זה, יש לקבל את הדברים כפשוטם, ולהניח, כי המניעים הדומיננטיים לפעולתה של וועדת החקירה הפנימית היו לאסוף את החומר הדרוש להליכים משפטיים". בית המשפט נתן משקל רב לכך שהתאונה נחקרה בידי גורמים נוספים - משטרת ישראל ומשרד העבודה והרווחה. החקירה מטעם משרד העבודה והרווחה, כך ציין בית המשפט, נעשתה לצורך הפקת לקחים, ואילו החקירה על-ידי משטרת ישראל נועדה לחקר האמת. בנסיבות אלה, כך נפסק, לא נותר אלא לקבוע כי המטרה הדומיננטית שלשמה הוקמה ועדת החקירה בחברת החשמל הייתה הכנה לקראת הליכים משפטיים, ולפיכך - החיסיון שריר וקיים. לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענתם החלופית של המבקשים, כי יש לאפשר להם לעיין במסמכים מכוח הוראותיו של חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק). זאת, על אף שמסקנתו הייתה כי על חברת חשמל חלות חובות מסוימות מכוח חסותה תחת מטריית ה"דואליות הנורמטיבית". לגישתו, חלים במקרה זה תנאי הפטור מגילוי מידע המנויים בסעיף 9(א)(4) ו- 9(ב)(4) לחוק. על החלטה זו של בית המשפט קמא משיגים המבקשים.
טענות הצדדים
4. המבקשים סומכים את בקשתם על הכלל בדבר גילוי האמת. החיסיון - כך הם טוענים - הוא בגדר החריג לכלל. לדעת המבקשים, אין להתייחס לדו"ח הוועדה כאל מסמך שנערך לקראת הליך משפטי צפוי, אלא כאל מסמך שביסודו שיקולים של בירור האמת והפקת לקחים עתידיים. המבקשים מדגישים את קיומו של נוהל לחקירת תאונות עבודה בחברת החשמל, ורואים בו כראיה לכך שחקר האמת ובירור נסיבות התאונה היו האינטרסים הדומיננטיים בהקמת הועדה. לגישתם, אין זה ראוי שבית המשפט יכריע בעניין האינטרס הדומיננטי מבלי לעיין במסמכים לפי הסמכות הקנויה לו בתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עוד טוענים המבקשים, כי אין לראות בעובדה שהתאונה נחקרה על-ידי גורמים אחרים כמאיינת את הצורך בהסרת החיסיון מהדו"ח של חברת החשמל. לבסוף, חוזרים המבקשים על הטענה כי זכות העיון במסמכים קמה להם מכוח חוק חופש המידע.
5. המשיבים, מצידם, תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט קמא. לדידם, החיסיון מתבקש במקרה דנן לאור הצורך להגן על שתי תכליות ראויות: האחת, להתגונן כראוי מפני הליכים פליליים שכבר החלו באותו מועד ומפני תביעה אזרחית צפויה; והשנייה, לשמור על הליך הבדיקה ועל מסקנותיו מפני גילוי וחשיפה שיסכלו הליכים דומים בעתיד. עוד הם טוענים, כי מטרות אלו יסוכלו במיוחד אם יוסר החיסיון מעל הפרוטוקולים, שכן הנחקרים ימאנו בעתיד לשתף פעולה עם ועדת החקירה, או למצער להתבטא בחופשיות, זאת לאור החשש כי יחשפו עצמם לתביעה פלילית או אזרחית. עוד טוענים המשיבים, כי גם לאור הלכת גלעד עצמה, הרי שאין להטות את הכף באופן אוטומטי לטובת הגילוי, אלא יש לבדוק בכל מקרה לגופו את האינטרס הדומיננטי שעמד ביסודו של המסמך. בדיקה כזו של המסמך נשוא הדיון, כך הם סבורים, מביאה למסקנה שהאינטרס הדומיננטי ששיוו המשיבים לנגד עיניהם בעריכתו היה הכנה לקראת משפט. המשיבים מדגישים את קיומן של ראיות חלופיות במקרה זה - יציר החקירה המשטרתית ובדיקת משרד העבודה והרווחה. לעניין חוק חופש המידע, שבים המשיבים ומפנים להוראות הפטור המנויות בסעיפים 9(א)(4) ו- 9(ב)(4) לחוק.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל על-פי המפורט להלן.
חיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט
6. נקודת המוצא של ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת. מדובר בערך מרכזי בכל שיטת משפט נאורה. חשיפת האמת היא תנאי לעשיית הצדק (ראו: פרשת גלעד, בעמ' 523 - 524. ראו גם: רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54 (1995); רע"א 7705/03 דרור נ' פניני, תק-על 2003(3) 2609 (2003)). עם זאת, יש לאזן את התכלית של גילוי האמת עם ערכים אחרים, הראויים אף הם להגנה. החסיונות השונים משקפים איזון כזה. הם באים להגן על אינטרסים חשובים תוך ויתור אפשרי מסוים על גילוי האמת. נקודת שיווי המשקל נקבעת בהתאם למשקלם היחסי של הערכים המתחרים. בפקודת הראיות נמנים חסיונות המגנים, בין השאר, על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה (סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, להלן: פקודת הראיות או הפקודה); על שלום הציבור ועניין בעל חשיבות ציבורית (סעיף 45 לפקודה); על יחסי עורך-דין - לקוח (סעיף 48 לפקודה); ועל יחסי רופא - מטופל (סעיף 49 לפקודה). לצד חסיונות סטטוטוריים אלה, קיימים חסיונות פרי הפסיקה. כך למשל, הכירה הפסיקה בחשיבותו של החיסיון העיתונאי בב"ש 298/86 ציטרין נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337 (1987).
7. חלק מן החסיונות מוגדרים כ"יחסיים". מדובר בחסיונות שבהם סייג המחוקק את החיסיון והציב בו תנאים. כך למשל, ניתן למצוא בסעיפים שונים בפקודת הראיות את הנוסחה: "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" (סעיפים 44 - 45, 49, 50, 50א' לפקודת הראיות). נוסחה זו, המופיעה בסעיפים אלו וכן בסעיף 21(ד) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה), שעניינו פרוטוקול דיוניה של ועדת בדיקה רפואית, מדגישה כי ההחלטה הסופית, אם הראיה תהא חסויה, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (י' קדמי, על הראיות חלק שני 876 (2003)). לצד החסיונות היחסיים, קיימים גם חסיונות "מוחלטים". לגבי אלה האחרונים, כל אימת שמוכח בפני בית המשפט כי התקיימו תנאיו של החיסיון - אין לבית המשפט שיקול דעת להסירו. כזה הוא החיסיון שעניינו יחסי עורך-דין - לקוח, המופיע בסעיף 48 לפקודת הראיות, שאינו כולל נוסחת איזון ועל כן, מקובל לראותו כחיסיון שבית המשפט אינו מוסמך להסירו (רע"א 3694/06 חביב נ' הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ, תק-על 2006(3) 2306 (2006)). החיסיון בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך הדין את כל המידע שברשותו, ללא חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים. הגנה זו נתפסת כתנאי לכך שעורך הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו (ראו והשוו: ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון, כב(2) 602, 604 (1968); ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 169, 171 (1974) (להלן: עניין גואנשיר); ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין 430 - 431 (2001)). ודוק, החיסיון הוא של הלקוח ולא של עורך הדין, ולכן, רק הלקוח רשאי לוותר עליו (בג"צ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355, 359 - 360 (1997)).
8. לבעל דין עומדת טענת חיסיון גם על מסמכים שהוכנו לקראת התדיינות משפטית תלויה ועומדת או צפויה בהסתברות ממשית (עניין גואנשיר הנ"ל, בעמ' 171). ברע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, תק-על 2006(2) 4466 (2006), שב בית המשפט מפי השופטת א' פרוקצ'יה ועמד על התכליות המונחות ביסוד החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט:
הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה. במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון. 'חיסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו'... מטרת החיסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני... הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). חומר הכנה כאמור שייך לפרטיותו של האדם, ול"רשות היחיד" שלו במובן הרחב והכולל של מושג זה.
9. יש שגזרו את החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט מהחיסיון הסטטוטורי הנוגע ליחסי עורך-דין - לקוח. זאת, באמצעות הרחבה פרשנית של הביטוי "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך הדין ללקוחו", המופיע בסעיף 48 לפקודה, כך שיכלול גם מסמכים שטרם הוחלפו בין הצדדים אך יש להם קשר למשפט קיים או עתידי (ראו: רע"א 4999/95ALBERICI INTERNATIONAL נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 46 - 47 (1996); קלינג, בספרו הנ"ל, בעמ' 430). גישה אחרת מנתקת בין החסיונות ומעמידה את החיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט על אדן נפרד. ואכן, נראה כי חרף הזיקה שבין החיסיון הסטטוטורי על יחסי עורך-דין - לקוח לבין החיסיון ההלכתי על מסמכים שהוכנו לקראת משפט, אין זהות בין השניים (עניין שירי הנ"ל). החיסיון ההלכתי על מסמכים שהוכנו לקראת משפט הוא יחסי - בשונה מהאופי המוחלט של החיסיון הסטטוטורי על יחסי עורך-דין - לקוח. כמו כן, תחום התפרסותו של החיסיון ההלכתי הוא רחב יותר, והוא חל על מסמכים שמבחינת מהותם וזהות יוצרם, אינם נכללים בחיסיון שבסעיף 48 לפקודה.
מבחן המטרה הדומיננטית וסמכותו של בית המשפט לעיין במסמך חסוי
10. כאמור, בפרשת גלעד הנ"ל הותווה מבחן האיזון בכל הנוגע לחיסיון על מסמך שהוכן לקראת משפט (שם, דובר על דין וחשבון של ועדת בדיקה פנימית שערך בית החולים). לפי מבחן זה, "תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו, הייתה ההכנה לקראת משפט" (שם, בעמ' 524 - 525; יצוין, כי חוק זכויות החולה, שנחקק כשנה לאחר פסק הדין בעניין גלעד הנ"ל, קבע איזון סטטוטורי בכל הנוגע לממצאיה ולמסקנותיה של ועדת בדיקה במוסד רפואי). בית המשפט קמא נדרש בהחלטתו למבחן המטרה הדומיננטית, וקבע כי במקרה דנן: "ניתן להביא בחשבון שני מניעים עיקריים להקמת וועדת חקירה פנימית מעין זו. המניע הראשון הוא הצורך להפיק לקחים ולמנוע תאונות עבודה בעתיד. המניע השני, הוא לאסוף את החומר הדרוש על מנת לאפשר לחברת החשמל להתגונן כראוי במשפט". בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה זה, המטרה הדומיננטית שעמדה ביסוד הקמת וועדת החקירה בחברת החשמל ובעקבותיה - הכנת הדו"ח - הייתה הכנה לקראת הליכים משפטיים. למסקנה זו, בא בית המשפט מבלי שעיין במסמך עצמו. בית המשפט כתב בהקשר זה כך: "כיוון שהדו"ח לא הועמד לעיוני, ובשלב זה, אין אני מבקש לעיין בו, אינני מוצא מכלל אפשרות ששתי המטרות שהזכרתי, הן המטרות העומדות בבסיס פעולתה של וועדת החקירה הפנימית". בסופו של יום, וחרף בחירתו שלא לעיין במסמכים הנוגעים בדבר, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים כי המטרה הדומיננטית שעמדה ביסוד הכנתו של הדו"ח הייתה הכנה לקראת משפט. יצוין כי, הבחירה שלא לעיין בדו"ח נעשתה חרף הצעת המשיבים עצמם לבית המשפט לעיין בו. כפי שמציינים המשיבים בכתב התשובה לבקשת רשות ערעור:
על מנת להשקיט את דעת המבקשים, הציעה חברת חשמל לבית המשפט קמא לעיין בדו"ח ולהתרשם מתוכנו, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת. בית המשפט קמא נמנע מעיון בדו"ח וכאמור השתית את החלטתו, הדוחה את בקשת המבקשים, על טענות הצדדים. חברת החשמל לא נסוגה מהצעתה זו גם בשלב זה [בהליך הערעור - א.ר.] ואפשר שיהיה בכך להסיר כל ספק שמא עמדתה בהליך זה מושתתת על רצונה להסתיר את מסקנות הוועדה".
ואכן, לבית המשפט סמכות לעיין במסמכים חסויים מכוח תקנה 119 לתקנות: